<h1>יראים סימן כ"ו</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ואם הטיט צלול שפרה שוחה ושותה, אע"פ שהטיט דבוק על בשרה במעוט והיא אינה מקפדת אינו חוצץ אבל אם היא מקפדת חוצץ וגזרו מעוט המקפיד משום רובו (שאינו) מקפיד ועל רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד, ואע"פ שהוא לח חוצץ והא דתניא [זבחים ל"ה א'] הדם והדיו והחלב יבשים חוצצים לחים אינם חוצצים התם מטעם הקפדה הוא על יבש דרך בני אדם להקפיד ועל לח אין דרך בני אדם להקפיד אבל אם מקפיד חוצץ והמפרש טעמא מפני שהמים נכנסות בלח, נראה לי שטועה, (דמאי) [דמיא] אינן נכנסות שאין לך לח יותר מיין ואמרינן [בחולין] שלהי פ"א [כ"ו ב'] מיא יקירי ושכבא תתאי ופירי קפי לעילאי ולא סלקא להו השקה. ואין לתת חלוק בין השקה לטבילה דתניא בזבחים פ' התערובת [ע"ח ב'] (חלוק) דלי מלא רוקין והטבילו כאלו לא טבל, ורוק לח הוא. ואין לתת חלוק לשאינו מלא דתניא בתוספתא דמקואות [פ"ח] כלי שהוא מלא יין והטבילו אם בטל מראיו טהור, פי' שנתערב יפה ואם לאו טמא, מלא יין [לבן] וחלב אם (לבו מראין) [רבו] עליו טהור ואם לאו טמא. אמר ר"י שמעתי שאפילו (כולו) [כלי] מחזיק כור ואין בו אלא רביעית כאלו לא טבל. וראיה עוד דבהקפדה הטעם תלוי דתניא בתוספתא [מקואות פ"ו] הדם והדיו והחלב ושרף (תושקמה) [תותים ושקמה] ותאנה לחים אין חוצצים ושאר כל השרפים בין יבשים ולחים חוצצין מפני שהן שטף לכלוף פי' דרך העולם להקפיד עליהם שאינו אלא לכלוך. ואין להביא ראיה דלאו בהקפדה תליא מילתא, כדאמרינן בזבחים פרק כל (הפסח) [הפסולין ל"ה ע"א] שבח הוא לבני אהרן שמהלכים עד ארכובותיהן בדם, (ופרקינן) [ומקשינן] והא הוי חציצה ומשני לח הוא ותנן הדם והחלב והדיו כו' התם נמי בהקפדה תליא מילתא, (דבין) [דכיון דשבח הוא לבני אהרן] בטל הדם לרגלו [ו]הוי כאלו אין דבר בין רגלו לרצפה ולהכי לא הוי חציצה. ומעוט שערו נמי נראה דלא חייש אלא במקפיד, דאמרינן בשבת פ' במה אשה יוצאה [נ"ז א'] לענין שיער (דנטיפין) [דטניפין] אי משום קפידא הא קפדי. והא דאמרינן [נדה ס"ז א'] נימא אחת קשורה חוצצת מטעם מקפיד הוא.
<h2>דף קטז.</h2>
ורבותינו יש מהם פרשו טעמא דנמל משום חציצת טיט (וברובו) וליתא אלא משום בעיתא. והיינו דאמרינן עלה בשלהי נדה [שם] אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, פי' טובלות היו במקום נמל ועושה להן מחיצות של מפצי לצניעות שלא יראו אותן בני הספינות ויבעתו מבשתם ולא יטבלו כראוי. מקוואות ביומי ניסן, אמרינן בפ' אחרון דבכורות [נ"ה ב'], (ובמה יוצאה אשה) [ובבמה אשה יוצאה, שבת ס"ה ע"ב] סבר לה כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת, סבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין והוו להו שאובין פי' נפסלו לטבול בהם דרך זחילה כפסול שאובים בכל ענין דתנן [מקואות פ"ה מ"ה] הנוטפין (במקוה) [כמקוה] ומקוה פרשנו למעלה שדינן באשבורן ולא בזחילה. ואין לומר למה לא יבטלו נוטפין בזוחלין ראשון [ראשון] כדאמרינן בשלהי ע"ז [ע"ג א'] (מקוה) המקלח מצרצר קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דהתם בידי אדם הוי, דהיינו טעמא דראשון ראשון בטל שכל שעה ביד המערב לפסוק שלא לערב יותר הלכך לא חשבינן לי' כאלו נתערב בבת אחת, אבל במקום שהתערובות בידי שמים שאין בידי אדם להפסיק כגון רביית נוטפין בזוחלין חשבינן נתערב הכל בבת אחת. והיינו נמי טעמא דלא מבטלי גדולי איסור והיתר כדאמרינן בחולין [קט"ז א'] כתיב המלאה וכתיב הזרע כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף בר' אסור ולא מבטלי ראשון ראשון, וגלי קרא וילפינן מינה לכל תערובת בידי שמים.
